החלטה בתיק ת"א 3585-09

להלן הצעתי על סמך תחשיבי הנזק:

סיכויי התביעה להתקבל אינם נמוכים, ועל פני הדברים נראה כי הם גבוהים מרף ההוכחה הנדרש במשפט אזרחי. אמת נכון הדבר, ישנה מחלוקת מקצועית-רפואית אשר טעונה ליבון ובירור. חוות הדעת הרפואיות מאת מומחים לדבר, שהוגשו על-ידי הצדדים, סותרות האחת את רעותה. אולם, בלי לקבוע מסמרות, דומני כי יש קשיים בעמדת מומחי הנתבע. כך למשל חוות דעתו של פרופ' פייגין לא חלקה על טענת התובעים, כי הטיפול המומלץ לגבי תסמונת TTTS הוא ביצוע דיקורים חוזרים לניקוז מי השפיר. הטענה כי ניתן היה להמתין בטרם ביצוע הדיקור ולהסתפק במעקב, לא קיבלה גיבוי מניח את הדעת בחוות הדעת, ולא ברור אם היתה הצדקה לזמן שחלף עד לתחילת הטיפול, שאיננו מן המורכבים ולא מן המסוכנים. כך לכאורה גם לגבי הטיפול שבוצע בתובעת 2 לאחר יום 27.11.05. בחוות הדעת מטעם הנתבע לא נסתרו באופן מפורש דברי פרופ' דוד, המומחה מטעם התובעים, בדבר ההחמרה שנגרמה ביום 5.12.05 כתוצאה מהתנהלות הנתבע. הטענה כי קל יותר להשקיף על הדברים בדיעבד, הריהי נכונה - זוהי מציאות החיים בדרך כלל -  אולם אין בכוחה בלבד כדי להתגבר על האמור בחוות דעתו של פרופ' דוד, לגבי מה שהיה צריך לעשות באותו שלב. ישנם כמובן עוד כמה וכמה דברים הטעונים ליבון, אך על פני הדברים נראים בשלב זה סיכוייה של התביעה להתקבל טובים מסיכוייה להידחות. באשר לקשר הסיבתי שבין רשלנותו הנטענת של הנתבע לבין נזקיו של התובע 1, נראית חוות דעתו של פרופ' להט כמשכנעת. אמנם אין להתעלם מטענת מומחי הנתבע על כך שהנזק נגרם בעטיה של הפגות ולא בגין טיפול רשלני, אך דומה כי טיפול יעיל ונכון היה מאריך את משך ההריון וממילא מפחית מנזקי הפגות. גם עניין הקשר הסיבתי מצריך עוד עיון. הערכת מצב הדברים לשלב זה הביאתני למסקנה כי סיכויי התביעה להתקבל במישור האחריות עומדים על 75%, וסיכוייה להידחות עומדים על 25%. אציע אפוא להפחית שיעור של 25% מסכום הפיצויים המוצע להלן.   

הנכות הרפואית והתפקודית: פרופ' להט, המומחה מטעם התובעים, סבור כי התובע סובל מנזק נירולוגי קשה ביותר הכולל פגיעה קשה בתפקוד הקוגניטיבי, הראייתי והמוטורי. לנוכח כל אלה סבור פרופ' להט, כי יש להעמיד את נכותו של התובע על 100%.

נכותו של התובע אכן קשה, אין ספק בדבר, ועל קביעה זאת אין מומחי הנתבע חולקים. הן הנכות הרפואית, הן הנכות התפקודית, יעמדו על שיעור של 100%.

  קיצור תוחלת חיים: ד"ר היימן, המומחה מטעם הנתבע סבור כי תוחלת חייו של התובע 1 לא תעלה על 30 שנה. התובעים סוברים מנגד, כי הערכה זו מופרזת, חסרת תימוכין וסותרת מחקרים קיימים. התובעים לא הגישו חוות דעת מטעמם בעניין זה, ובמידה ויידרשו לכך, יבקשו בהמשך להגיש חוות דעת של מומחה לשיקום ולתוחלת חיים. לצורכי פשרה בלבד, מסכימים התובעים להניח כי שנות חייו של התובע 1 יתקצרו ב-10%.

יש קושי של ממש לקבוע ממצא מדויק ביחס לעניין זה. מצד אחד, חוות דעתו של מומחה הנתבע נראית מוגזמת קמעא. יחד עם זאת, התובעים לא הגישו חוות דעת מטעמם והערכותיהם נראות אופטימיות יתר על המידה. בנסיבות העניין ולצורך הפשרה בלבד, דומני כי נכון יהיה להעמיד את תוחלת חייו של התובע 1 על 40 שנה. 

הפסדי שכר:  אין עוררין על כך שהתובע 1 לא יוכל בעתיד להשתכר למחייתו. בהתאם להלכה הפסוקה, החל מגיל ההשתכרות יש להעמיד את בסיס השכר של התובע 1 על השכר הממוצע במשק, למעט תקופת הצבא, שבה יש להעמיד את בסיס השכר על 70% מהשכר הממוצע במשק. באשר לפיצוי בגין השנים האבודות, יש להעמיד את בסיס השכר על 30% מהשכר הממוצע במשק.

כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים:התובעים ציינו את סבלו הרב של התובע 1. לדידם, יצטרך לאורך כל ימי חייו להתמודד עם נכויותיו הקשות. נכויותיו אינן חד-גוניות. התובע סובל מפיגור שכלי, מלקות בראייה וממגבלות מוטוריות אשר מעצימות את סבלו. התובעים ציינו גם את סבלם הרב של ההורים שמשקיעים את כל כוחם בטיפול בתובע. לנוכח זאת, ובהפניה לפסיקה שעליה הם מסתמכים, מבקשים התובעים כי ייפסק סכום של 1,500,000 ש"ח בגין סבלם של התובע ושל הוריו. כמו כן, דורשים התובעים לפסוק סכום נוסף של 500,000 ש"ח בגין הסבל הרב שהיה מנת חלקם של ההורים בגין פטירת העובר התאום.

הנתבע מסתמך על פסיקה שונה שנפסקה בגין ראש נזק זה. לדידו, במצבים דומים נפסקו סכומים נמוכים בהרבה מהסכומים שנדרשים על-ידי התובעים. לדידו, אין ההורים זכאים כלל לפיצוי בגין רכיב זה. הנתבע העמיד את סכום הפיצוי בגין רכיב זה על 500,000 ש"ח.

על-פני הדברים, נראה הפיצוי שנדרש על-ידי התובעים מופרז, וזאת גם בשים לב למצבו הקשה  של התובע 1. מאידך גיסא, סכום הפיצוי המוצע על-ידי הנתבע נמוך ואינו משקלל בצורה נכונה את הנסיבות הקשות. לצורכי פשרה אציע להעמיד את שיעור הפיצוי על 1,000,000 ש"ח.

עזרת הזולת בעבר: התובעים טוענים, כי לנוכח מצבו הקשה של התובע 1, הוא נזקק מאז לידתו להשגחה צמודה ומלאה, כאמור בחוות דעתו של פרופ' להט. לשיטתם, נזקק התובע לעזרה בפעולות היום-יומיות לרבות הליכה, רחצה, עמידה, אכילה והחלפת טיטולים בלילה. לצורכי פשרה, מבקשים התובעים להעמיד את סכום הפיצוי על סך של 6,000 ש"ח לחודש. מנגד, סבורים הנתבעים, כי על-פי חוות הדעת שהוגשה, נמצא התובע 1 מגיל נמוך מאוד במסגרת טיפולית, והטיפול שנותר להוריו הוא רק משעות הצהריים ועד הערב. מאחר שגם ילד בריא זקוק לטיפול הוריו, אין להגזים בפיצוי בגין ראש נזק זה, שכן כך או כך נזקק היה התובע 1 לטיפול הוריו. מכל מקום, טוענים הנתבעים, חובת ההשגחה של ההורים מחייבת אותם להשגיח עליו בכל שעות היממה, כי בילד קטן מדובר ועל כן אין לפצות בגין ראש נזק זה.

בתובע בעל נכות קשה עסקינן. במצבו הקשה לבטח לא יהיה הטיפול השקדני של ההורים באותו אופן כמו הטיפול בילד רגיל. ההורים השקיעו וגידלו את בנם באהבה על-אף נכותו הקשה. אף שלא הובאו קבלות להוכיח שנשכרה עבורו עזרה, יש לפסוק פיצוי כספי לבני המשפחה שעסקו בכך, בשיעור סביר. אתחשב בכך שהתובע שוהה במסגרות טיפוליות, ואעמיד את סכום הפיצוי המוצע על סך של 3,500 ש"ח לחודש.

הוצאות לעבר:  התובעים לא הציגו ראייה ברורה לגבי סכומי הכסף שהוציאו בעבר. יחד עם זאת, יש להניח כי לנוכח מצבו הקשה של התובע 1 הוציאו התובעים הוצאות מסויימות. לצורכי פשרה אין להעמיד את סכום הפיצוי על 350,000 ש"ח כפי שדרשו התובעים, אלא על 60,000 ש"ח בלבד.

עזרת הזולת לעתיד:  הנתבע סבור, כי יש לחלק את הפיצוי בגין עזרת הזולת לשתי תקופות. האחת - מגילו העכשווי ועד שיגיע לגיל 12. השנייה - מגיל 12 ועד לסוף תוחלת חייו. בגין התקופה הראשונה סבור הנתבע, כי יש להעמיד את הפיצוי על סך של 2,000 ש"ח, ובגין התקופה השנייה הוא סבור כי יש להעמיד את הפיצוי על סך של 4,000 ש"ח.  התובעים טוענים כי על-פי הפסיקה מגיע להם סכום גבוה בהרבה מהסכום המוצע על-ידי הנתבעים. לדידם, יש להעמיד את סכום הפיצוי על סך של 14,500 ש"ח לכל תקופת חייו.

לצורכי פשרה, ונוכח מצבו של התובע מחד גיסא, ושהייתו במוסדות במשך חלק מהיום מאידך גיסא, אציע להעמיד את סכום הפיצוי על 7,000 ש"ח לחודש, עד סוף תוחלת חייו של התובע, 40 שנה. הסכום מהוון הוצאות אפוטרופסות החל מגיל 21.

דיור והתאמת דיור: התובעים טוענים כי החל מגיל 21 יזדקק  התובע 1למגורים נפרדים בקרבת המשפחה ולעזרה של כוח סיעודי שיטפל בו. לטענתם, מדובר בעלויות גבוהות הנגזרות מנכותו הקשה של התובע 1 ומחוסר עצמאותו. לפיכך מבקשים התובעים להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 500,000 ש"ח. מנגד, טוען הנתבע, כי ההלכה הפסוקה מורה כי תשלום בגין דיור יינתן רק בגין התוספת שעל הנפגע לשאת בגין פגיעתו. בנסיבות המקרה, מעמיד הנתבע את סכום הפיצוי על 100,000 ש"ח.

אין חולק כי נכותו של התובע קשה; אין חולק כי תידרש עבורו התאמת דיור. מאידך גיסא, אין חולק כי התובע אינו זכאי להתעשר על חשבון הנתבע. הסכומים המבוקשים על-ידי התובע בראש נזק זה נראים על-פניהם גבוהים. לצורכי פשרה, אציע להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 250,000 ש"ח.

ניידות: התובעים טוענים, כי בגין נכותו הקשה של התובע 1 (100% נכות) ומוגבלותו, ראוי לפסוק פיצוי כספי כמקובל בפסיקה, קרי, רכישת רכב ואן והסתייעות במלווה שיסייע את התובע לכל מקום ומקום. התובעים מעמידים את שיעור הפיצוי הנתבע על סך של 1,000,000 ש"ח.  הנתבע סבור מנגד, כי קרוב לוודאי שהתובע 1 יוסע למסגרות חינוכיות על-ידי הסעה הממומנת על-ידי שירותי הרווחה. כמו כן, זכאי התובע לניכוי 75% מתשלום מיסי הרכב שיירכש. זאת ועוד, טוען הנתבע, כי מעלות הרכב שלו זכאי התובע יש לנכות את העלות החודשית לרכב אשר ממילא היה מוציא. הנתבע מבקש להעמיד את שיעור הפיצוי על סך של 100,000 ש"ח.

התובע מוגבל עד מאד בניידותו, ומעבר להסעות ללימודים הוא נדרש להגיע למקומות אחרים כדוגמת בתי חולים ולצורך הטיפולים הרפואיים והפרא רפואיים שאותם הוא צריך לקבל למחייתו התקינה, ונסיעה מקומות נוספים בדרך השיגרה. לצורכי פשרה ובהתחשב בטענות הצדדים מזה ומזה, אציע להעמיד את שיעור הפיצוי על סך של 500,000 ש"ח.